החלטה בתיק ת"א 6763-11-12

לפניי "בקשה דחופה ולעיכוב הליכים", כפי שהוגדרה, שבהמשך הורכבה עליה בקשה נוספת לסעד הצהרתי. עניינן - מניעת מימושה של משכנתא לטובת הבנק המשיב, והקוראת לשינוי מושכלות ראשונים ביחס למתווה הדיוני להגשת בקשות לסעדים זמניים.

1.                   בשנת 2002 ביקשו המבקשת וחברת פורמג'יו בע"מ, שהקשר ביניהן לא הובהר בבקשה (פרט לכך שפורמג'יו הוגדרה כ"מסעדה"), לקבל הלוואה מן הבנק-המשיב. ההלוואה חולקה לשניים: המבקשת קיבלה סך של 65,000 ש"ח, פורמג'יו - 600,000 ש"ח. להבטחת צמד ההלוואות שיעבדה המבקשת את זכויותיה בשתי חלקות מקרקעין בראשון לציון, וכל הבנוי עליהן (להלן: הנכס). היא חתמה על שטר משכנתה (נספח ה' לבקשה), להבטחת כל סכום המגיע או יגיע לבנק ממנה ומפורמג'יו, בסכום של עד 800 אלף ש"ח (כסכום קרן ההלוואה המקורית בתוספת הריבית המתוכננת, כך נטען), בתוספת חובות נוספים של השניים לבנק. בשנת 2004 "מוחזרה" ההלוואה, וניתנה לפורמג'יו הלוואה חדשה בסכום של 700 אלף ש"ח (קרן), שעליה ריבית מתוכננת של 211 אלף ש"ח - בלא שהמבקשת חתמה על שטר משכנתה חדש (ולשיטת הבנק - בלא כל צורך כי תחתום על שטר משכנתה חדש).

2.                   בשנת 2011, כך ניתן להבין, נקלעה פורמג'יו לקשיים כלכליים, והיא והמבקשת לא השכילו לסלק את תשלומי ההלוואה במועדיהן. בחודש אוקטובר 2011 הגיש הבנק דרישה לתשלום פיגורים בסך של כ-58 אלף ש"ח. לטענת המבקשת, שקיבלה את הדרישה לידיה, חסרה הדרישה פירוט לגבי החוב ומקורו, והיא עתרה לרשויות ההוצאה לפועל לקבלת פירוט כאמור, אך חרף החלטת רשם ההוצל"פ בעניין לא מסר הבנק פירוט כנדרש, וביום 14.3.12 מונתה נציגת הבנק ככונסת הנכסים על זכויות המבקשת בנכס, לצורך מימוש המשכנתא על הנכס. מאותו שלב נקטה המבקשת מגוון נרחב של הליכים (שרק חלקם נזכר בבקשתה ורק חלקם הקטן עוד יותר צורף לבקשתה) לעיכוב הליכי ההוצל"פ, ובפרט - הפינוי מן הנכס. כך עתרה המבקשת לעיכוב הליכי פינוי ביום 29.3.12, אך בקשתה נדחתה; ביום 4.6.12 העלתה טענת "פרעתי", אך בקשתה נדחתה; היא ערערה על ההחלטה האחרונה, תוך חזרה על הטענה כי אינה יודעת מה גובה החוב המדויק אך ערעורה נדחה מניה וביה, בהחלטת כב' השופט משה סובל מיום 3.9.12 (נספח ג' לבקשה). לאחר כל אלה ביקש הבנק לקבוע מועד פינוי חדש ליום 14.11.12, תוך שהחוב בתיק ההוצל"פ יועמד, נוכח הפסקת כמעט כל תשלום על ידי המבקשת על חשבון ההלוואה, על סכום של כ-560 אלף ש"ח, מתוכו כ-219 אלף ש"ח יתרת חובה בחשבון העו"ש של פורמג'יו; כ-193 אלף ש"ח יתרת הלוואה, וכ-148 אלף ש"ח אשראי בפיגור. המבקשת השיגה על הגדלת החוב אך בקשתה נדחתה על-ידי רשם ההוצל"פ, במועד שאינו ידוע, ובהחלטה שלא צורפה לבקשה.

3.                   ביום 5.11.12, כתשעה ימים בלבד לפני מועד הפינוי במיועד לידיעת המבקשת, הגישה היא תובענה לבית משפט זה, ל"פסק דין הצהרתי לגבי היקף החובות של החייבת ולמתן חשבונות". עיקר טענות המבקשת מכוון לכך שלא קיבלה את המסמכים הנדרשים לבירור היקף גובה חובה לבנק, ולכך שהבנק מנסה לייחס למבקשת את החוב הנובע מן ההלוואה הממוחזרת לפורמג'יו משנת 2004, אף שהמבקשת אינה חתומה על אותו מסמכי מיחזור ההלוואה.

4.                   בגדרי התובענה הגישה המבקשת את הבקשה לעיכוב הליכי פינוי, היא הבקשה שלפניי. בבקשה מצוין כי בבית הבנוי בנכס שלוש דירות, אחת מהן של המבקשת, אחת - של אם המבקשת, ואחת - של משפחת אחיה של החייבת. לסברתה, אין מקום לפינוי שלוש משפחות מביתן בלא שלמבקשת תהא זכות הטיעון ביחס לחוב.

5.                   הבנק, מצדו, הביע את התנגדותו לבקשה. לשיטתו, המדובר בניסיון חוזר ומחוסר תום לב לעיכוב הליכי הפינוי. הבנק מנה בתשובתו חמישה ניסיונות שונים, שרק חלקם נזכרו בבקשה, לעיכוב הליכי הפינוי. לאחר שנדחו כל הניסיונות האמורים, ומבלי לערער כלל על החלטות רשמי ההוצל"פ שדחו את ניסיונות העיכוב, מנסה עתה המבקשת ב"מסלול עוקף" של הגשת תובענה לסעד הצהרתי לשוב ולעכב את הליכי הפינוי, תובענה הלוקה בשיהוי רב. לגוף הדברים טען הבנק כי הציג את כל המסמכים שצריך היה להציג, וכי מיחזור ההלוואה בשנת 2004 אינו גורע כלל ועיקר מתוקף התחייבותה של המבקשת בשטר המשכנתא משנת 2002 לערוב לכל חוב קיים או עתידי של פורמג'יו.

6.                   נוכח השיהוי הנחזה בהגשת הבקשה, לא ראיתי לנכון ליתן צו ארעי במעמד צד אחד, וקבעתי דיון ליום 12.11.12, קודם למועד שהמבקשת העריכה כי בו אמור להתבצע הפינוי. בדיון הבהיר הבנק כי המועד הקונקרטי לביצוע הפינוי אינו קבוע דווקא ליום 14.11.12, אולם ברצונו של הבנק לפעול כמובן בהקדם לביצוע הפינוי, שנוכח החלטות רשמי ההוצל"פ - ניתן לבצעו מאותו יום ואילך.

7.                   במהלך הדיון, כאשר נתבקש בא-כוח המבקשת להתייחס לשאלה האם מרשתו כופרת בעצם קיום החוב או שמא חולקת היא רק על גובהו, טען הוא בתחילה שגובה החוב הוא "0" (עמ' 2 ש' 5 לפרוטוקול), ברם כאשר נתבקש לבאר את פשר הטענה שינה טעמו. הוא הבהיר כי הבנק מנסה לייחס למרשתו חוב שאינו שלה, וכי אין מקום לייחוס היתרה בחשבון העו"ש של פורמג'יו למבקשת. עם זאת הוא לא כפר בכך שלמבקשת עצמה אכן קיים חוב לבנק, העומד להערכתו על 250 אלף ש"ח, "אולי 20 לפה 20 לשם". כן ציין שבקשתו נועדה כדי "שנוכל לברר את היקף החוב ואז נוכל לשלם אותו, אבל לא להוציא 3 משפחות בגלל 250 אלף שקלים" (עמ' 2, ש' 15-10 לפרוטוקול). באת כוח הבנק הגיבה מנגד שכאשר כל טענתו של חייב הוא ביחס לגובה החוב, להבדיל מעצם קיום החוב, אזי מורה הפסיקה על כך שאין בטענה מעין זו של החייב כדי להצדיק את עיכוב ביצוע הפינוי (כך לדוגמה: רע"א 6764/02 עזרא נ' המשביר סוכנויות בע"מ (לא פורסם, 9.9.02); להלן: עניין עזרא).

8.                   נוכח הנסיבות שנוצרו, הודאתה של המבקשת בקיום חוב ממשי (תוך הבעת נכונות לשלם לאלתר את החוב, ככל שיתברר כי הוא נמוך יותר), והפסיקה הברורה בעניין, תרתי אחר דרך שתביא לפתרון הסכסוך בלא צורך בפינוי המבקשת ויתר היושבים בנכס. על כן הסכימו הצדדים לפסק זמן בן עשרה ימים, שבו לא יבוצע הפינוי, ובמהלכו ימסור הבנק לב"כ המבקשת מסמכים שונים הנוגעים לחוב, על מנת לברר האם ניתן להביא לייתור הסכסוך בדרך ההסכמה. באת כוח הבנק הבהירה כי לא בקלות ניתנת ההסכמה, וכי בכל מקרה היא תתנגד לכל ניסיון של המבקשת למנף אותה אתנחתה לשם הגשות בקשות חדשות לדחייה, בין היתר.

9.                   כעולה ממסמך חדש שהגישה המבקשת ביום 24.11.12, והנושא את הכותרת "בקשה בכתב", הרי שבא-כוחה לא קיבל לסברתו את כל המסמכים בהם חפץ (בפרט מסמכי הקמת ההלוואות ולוחות הסילוקין), ומהלך הפשרה עלה אפוא לדידו על שרטון. בראש אותה בקשה צוין כי "החייבת מתכבדת להגיש לבית המשפט בקשה לפס"ד הצהרתי כי החייבת לא חייבת כספים לזוכה" (אין אלא להניח כי המינוחים "חייבת" ו"זוכה", המשמשים בהליכי ההוצאה לפועל, מכוונים כמובן למבקשת ולבנק המשיב). חסרון המסמכים המלמדים לסברת המבקשת על היקף החוב, מלמדים אף על כך שאין לה כל חוב לבנק - ומכאן בקשתה.

10.               הבנק התבקש להגיב לאותה בקשה, ולאחר ארכה - מסר תגובתו. לשיטת הבנק אין כל מקום להגשת בקשה כאמור, בפרט לאחר שהמבקשת כבר הודתה בקיומו של חוב. כן טען הבנק שלו חפצה המבקשת באמת ובתמים לברר את היקף חובה, היה מקום לבא כוחה לבקש מן הבנק דפי חשבון ופיגורים, דבר שלא התבקש. מעבר לאמור גרס הבנק כי אין בבקשה החדשה כל חדש, וכי אין הבקשה לעיכוב הפינוי - להידחות.

11.               עוד טרם מתן החלטה, הגיש המבקש עתה מסמך חדש, שכותרתו "בקשות חדשות" - לגילוי מסמכים, שכן לא קיבל את המסמכים הנדרשים; וכן לפיצול סעדים.

12.               לאחר שעיינתי בכל החומר הרב שהניחו הצדדים לפניי ולאחר ששמעתי את טענותיהם בדיון, מצאתי כי דין הבקשה (או הבקשות, ככל שהן נוגעות לסעדים הזמניים) - להידחות. אנמק בקיצור יחסי, תוך התייחסות לטיעונים העיקריים הדורשים זאת.

13.               עסקינן, כך נטען לפחות (בלא סימוכין כלשהם) במקרקעין שנטוע בהם בית, המשמש למגורי מספר אנשים, בהם המבקשת. הכלל - שיש לו חריגים - הוא להיעתר ככלל לבקשות לסעד זמני לעיכוב פינוי עד לבירור תובענה (ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 534 (2001)). נטיית הלב היא ברורה: על בית המשפט להיות קשוב למצוקה האנושית של מי שחשוף להוצאה מביתו, וככל שיש בפיו טענה של ממש המצדיקה בירור, מוטב לברר את טענתו תחילה. אולם שטר ושוברו בצדו. התובענה צריכה אכן לבסס טענה של ממש, ולא להיחזות כתביעת סרק ( שם). הבקשה לסעד זמני אסור שתלקה בכשלים דוגמת חוסר נקיון כפיים, או שיהוי מאיין. על המבקש להבטיח התנהלות דיונית תקינה. בכל אלה לא עומדת המבקשת, ולכן במקרה דנן אין מקום להיעתר לבקשתה. אבאר.

14.               נפתח בתובענה (בנוסחה המקורי) ובסיכוייה לכאורה. בעניין זה קיימות שתי שאלות נפרדות: האם יכולה התובענה, אם תתקבל, להביא להפחתת החוב; והאם יכולה התובענה, אם תתקבל, להביא לאיפוס החוב. ההבדל בין שתי שאלות אלה הוא רב חשיבות: הפסיקה אכן שבה ושנתה כי תובענה שכל מטרתה היא להביא להפחתת החוב, אין בה ככלל כדי להצדיק את עיכוב מימושו של המשכון, אפילו הוא על נכס המשמש בפועל למגורים, שכן אז ייפגע מעמדה רב הערך של בטוחת המשכון (ראו לדוגמה: עניין עזרא; רע"א 9444/06 ש.א. ידיד לוי בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 19.11.06); ת"א (מח'-ת"א) 35792-02-10 שופר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בפיסקה 15 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 6.4.2010)).

15.               במקרה דנן, לא נטען בתובענה או בבקשה המקורית, מפורשות וכדבעי, כי בתום הבירור בשאלת גובה החוב ייתכן שהחוב יתאפס, ואף לא קרוב לכך. בגדרי הדיון נאלצה המבקשת להודות, מפי בא כוחה (שאין חולק על ידענותו בתחום הבנקאות המעשית ודיני ההלוואות), כי קיים לה חוב לבנק העומד על כ-250 אלף ש"ח לערך. קרי: קיים חוב, ואין כל עילה לעיכוב מימוש המשכון. רצונה של המבקשת לברר את החוב האמיתי ולהביא לסילוקו חלף סילוקה שלה מן הנכס - אין בו כדי להצדיק את עיכוב המימוש במקרה דנן. בפרט כך כאשר אותו רצון מוצהר לבירור החוב האמיתי ולפירעונו לא זכה לכל ביטוי מוחשי משך זמן רב. זו כנראה בדיוק הסיבה לכך שהמבקשת הוסיפה וייצרה אותה "בקשה בכתב" מאוחרת לסעד הצהרתי על כך שהחוב דווקא יתאפס, לאחר שהבנק הפנה בדיון לפסיקה לעניין היעדר נפקותה של תובענה לבירור גובה החוב, ולאחר כשלון המגעים עם הבנק לבירור גובה החוב לשם סילוקו.

16.               אף בלא אותה הודאה מפורשת בכך שקיים חוב, הרי שעיון בתביעה מלמד על כך שסיכויי הצלחתה נחזים, לכאורה בלבד (כיאות לשלב הדיוני הנוכחי) - כנמוכים. הטענה לחוסר במסמכים, כשלעצמה, ודאי אינה יכולה לבסס לעת הזו את היעדר החוב, כאשר שטר המשכנתה לפנינו וכמותו אף נסיבות חתימתו, אפילו אין בידינו את מסמכי ההלוואה ולוחות הסילוקין המקורים, שלא הובהר כיצד יסייעו למבקשת בטענותיה.

אף הטענה כי ההלוואה "מוחזרה", בלא שהמבקשת תחתום על שטר משכנתה חדש, רחוקה מלהיחזות ככזו שתפטור את המבקשת מהתחייבותה. שטר המשכנתה קובע את חבות המבקשת לשלם לבנק את "כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת [החייבים] על חשבון הסכומים המובטחים (כהגדרתם בסעיפים 2, 28 לתנאים הנוספים של שטר המשכנתה), וזאת בסכום של של 800,000 ש"ח [ובכפוף למגוון תוספות - א"צ]". אותם "סכומים מובטחים" כוללים, בין היתר, כאמור בסעיף 2 לשטר המשכנתה, את כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת החייבים בגין הלוואות (קיימות או עתידיות), או שירות בנקאי אחר. מה לי אפוא אם ההלוואה מוחזרה, ואף הוגדלה? באופן דומה נחזים כבלתי מרשימים לכאורה סיכוייה של טענת המבקשת שאין היא חבה מכוח שטר המשכנתה לסילוק יתרות חובה בחשבון העו"ש של פורמג'יו. ודוק: אילו המבקשת היתה מעלה טענה סדורה שתבאר כיצד יש לשיטתה לקרוא את שטר המשכנתה באופן הפוטר אותה מחבותה לפי שטר המשכנתה ביחס לחובות כאלה או אחרים של פורמג'יו, ניתן היה לבחון האם יש סיכויים לכאורה למבקשת לשכנע בצדקתה במחלוקת הפרשנית, שאז היה מקום אולי להורות על עיכוב מימושה של המשכנתה (ראו: רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' לוק (לא פורסם, 21.5.09)). ברם מחלוקת פרשנית דורשת, כידוע, שכל צד יעלה פרשנות משלו. המבקשת טענה באופן סתמי לכך שאינה חייבת לבנק כפי טענתו, סתמה - ולא פירשה. טענת סרק נעדרת פירוט והעומדת לכאורה בניגוד חזיתי לאמור בשטר המשכנתה - לא תסכון כנראה.

17.               ועוד יצוין, באשר לחולשת הטענות: לא היתה כל מניעה שהמבקשת תעלה, באמצעות בא כוחה המלומד, אותן טענות ממש ביחס להיקף החוב כבר לפני שנה. לא היתה כל מניעה שהמבקשת תגיש את הבקשה הנוכחית (זו במתכונת החדשה שהגישה) לפני שנה, או מיד לאחר פסק דינו בערעור של כב' השופט סובל מיום 3.9.12. אפילו ביום 5.11.12, מועד הגשת התובענה המקורית, לא הועלו טענות מפורשות כאמור להיעדר חוב, ואלו באו בבקשה החדשה מיום 24.11.12, אף שמצבת המסמכים שבידי המבקשת לא השתנתה כלל ועיקר. התנהלות זה מלמדת לכאורה על חוסר אמונה של המבקשת עצמה בטענותיה. היא אף נותנת משנה תוקף לדבריו של כב' השופט סובל בפסק דינו (אף ששם נאמרו הדברים אגב אורחא), כי לא מצא ממש בטיעוני המבקשת על אודות ניסיונה לברר את היקף החוב, ו"נראה כי [היא] פועלת רק לדחות את הקץ" ( שם, בעמ' 3, נספח ג' לבקשה).